הדלתות- באילו לעבור ובאילו לא, אחרי גילוי לקות.

כאשר מגלים לקות קשב או למידה, יש נטייה גורפת להיכנס להלם.
ולצאת ממנו בדלת הלא נכונה...
החלטתי להביא כאן מספר מה"דלתות" הללו, בהן נתקלתי במהלך השנים.

• "יש לי ילד לקוי"- לא, יש לך ילד הסובל מלקות. במידה ומתייחסים לילד כ"לקוי למידה", יש נטייה להפוך את הלקות למרכז הילד- ולראות מעט מאד מהילד עצמו: מהיופי, האנושיות, הייחוד, הכוחות שלו. יש משפחות שמאותו הרגע מודדות את הילד לפי הצלחותיו ב"מלחמה" נגד הלקות. הלקות היא חלק מהילד, זה נכון, אך אין להתעלם מכך שהילד עצמו הוא...ילד. גם אם הוא בן שלושים וחמש.ההתמודדות עם הלקות עשויה לגזול זמן רב- אך אסור שתגזול את מירב תשומת הלב ההורית- בשביל זה יש מטפלים מקצועיים.
• "שטויות, גם אני הייתי כזה"- ולכן גם לצאצא יש הזכות הקדושה לא לטפל בקשיים, ולסבול.
• "זו מחלה, וצריך לרפא"- במקום לחשוב על המקום של הלקות בחיי הסובל ממנה, מנסים לסמוך על מטפלים- שחלקם שרלטנים. כשמגלים לקות, חשוב מאד לדבר עם הסובל ממנה, ולנסות להבין איפה הוא מרגיש אותה בחייו, היכן הוא מרגיש שצריך לטפל. כן, גם אם הוא בן שש.
• "המורה אמרה שהוא צריך X"- לא כל מורה הוא מומחה. בבקשה להתייעץ רק עם מי שיכול לגבות את רצונו לייעץ בהשכלה ובניסיון המתאים. יש הרבה שרלטנים בחוץ, והרבה אנשים עם רצון טוב וללא ידע. חבל להתעכב בגללם.
• "הילד שלי מיוחד"- דלת שכדאי לעבור בה בזהירות רבה... הייחודיות של כל אדם באשר הוא היא חיובית, אך קידוש חוסר- הטיפול או טיפול- היתר בשם שימור ה"ייחודיות" עלול להזיק.
• "ניתן לו זמן, אם זה יחמיר- נטפל"- עדיף לטפל בקושי כשהוא קטן. אם כבר יש קושי התמודדות, חבל להשאיר אותו, ולגדל עוד כמה מעליו- כך יווצר הר של קושי, ויהיה קשה יותר להתמודד.
• התעלמות- "אם המפלצת לא רואה אותי, גם אני לא רואה אותה, ולהיפך"- הקושי להכיר בבעיה הוא מובן, ואחד מתפקידיו הלא נעימים של איש המקצוע הוא להאיר נקודות בלתי נראות של קושי, המתווספות על הברורות והנראות. עדיין, טאטוא הקושי לא מביא לשיפור המצב לעולם. אין יוצאי דופן לחוק זה.

 יש עוד דלתות רבות, מה הדלתות בהן עברת ?